בזמן האחרון אני נעה קצת מתוך טשטוש, מרגישה מעין החלשה של המערכת שעדיין לא ברור מה מקורה.
הציר שמורגש אצלי כמרכז ועל פי רב אני נעה מתוכו וסביבו בידיעה ברורה, לא יציב.
מעין מרצד, לעיתים נעלם, לעיתים חוזר, לא בטוחה בו.
יש כל מיני השערות: גיל- מחול הפרידה של ההורמונים,
אולי פרקי זמן ממושכים ללא הילדים מפרים את שיווי המשקל העדין שנבנה סביבם כעשור ומחצה.
אולי הקיץ ושגרת האימונים ששומרת על השפיות שלי הופרה,
ואולי פשוט יש תקופות כאלה שבהן יש עמימות וזה בסדר. ואולי זה הסתיו זה הסתיו זה הסתיו זה
יחד עם זאת יש איזו ראייה מפוכחת על עצמי כאישה, בת-חווה,
הכרות חדות וצלולות כבדולח שמערערות את תפיסת המציאות כפי שהתגלמה עד היום.
כל מיני הבחנות כגון: אמממ מעניין אז מסתבר שאני מין אישה כזו, כזו וכזו... לא כל כך נעים אבל כבר אי אפשר להכחיש.
וגם האמת, לא נעים לאישה שאני, מופרעת ככל שתהיה, שמנסים לטשטש אותה בכל מיני אידיאולוגיות מומצאות לחיפויים.
כאילו היא לא מספיק טובה. כאילו יש להתבייש בה. והבושה מאיפה באה?
מכך שנדמה לי שהייתי אמורה להיות אחרת או יש איזה סטנדרט כללי שאמורים להיות בו ואני לא עומדת בו.
ושוב ההבחנה, כמה סבל נגרם מהפער שבין התמונה שאני מחזיקה בראש של מה שאני חושבת שהייתי רוצה לבין מה שקורה במציאות.
וכמה כוחות מושקעים בלגשר על הפער הזה, ולהתנגד לו.
המציאות שמביאה לפרצופי את סך כל בחירותיי נוקשת שוב ושוב על זגוגיות נפשי המאובקות
ודורשת ממני לקום, לנקות, להבריק ולהביט בצלילות
מעבר להן, אל האופק המשתקף.
