כשאני הולכת בדרך האמת,
אני מפסיקה להתווכח עם המציאות ומקבלת אותה כמורה שלי.
אין טעויות.
המציאות מניחה לפני את ההתנסויות שילמדו אותי לפתוח את לבי.
היא תניח אותן שוב ושוב עד שאעשה זאת.
לצד ההתנסויות היא טומנת מפתחות.
על ההולכת בדרך לחפש אותם.
עם הזמן את לומדת לראות את המפתחות.
לזהות אותם ולהשתמש בהם.
את מקבלת על עצמך להתפכח מאשליית הנפרדות.
זה אומר שאת רואה בכל מה ומי שסביבך, חלקים מעצמך שמדברים אליך. מבקשים ממך. משקפים לך.
את מעריכה את עצמך המשתקפת מבעד לעיניים של אחות לדרך.
את לוחשת לה מלבך הרך: כמה את יפה. כמה אמיצה. אני רואה אותך.
עברת דרך ארוכה עד שהגעת לרגע הזה.
אני מכירה תודה על נוכחותך בחיי, על חלקך במסע שלי.
אני פותחת לבי לפניך ועומדת כך גלויה וערומה, ראי אותי.
הקריני אורך לתוכי. קבלי את אורי לתוכך.
נוגעת בעצמך.
בעיניים טובות, במילים מתוקות, באהבה מרובה.
אם עולה קושי מהגוף, את מתייחסת אליו כמו אל ילד שמתקשה בדבר; מחפשת איך את יכולה להקל עליו, מה בקשת העומק שמסתתרת מאחורי הקושי, איזה אמצעים יכולים לתמוך ולרומם.
לתת תקווה.
את לא מתווכחת, או, מתמקחת.
את מחבקת ועובדת עם הנושא שהובא להכרתך.
הופכת את גופך ממיכל להיכל.
כמו בתרגול, מבחינה בתנועה הטבעית של התרחבות וצמצום שקימת בכל.
מתחברת אל תנועת הנשימה, נותנת לה להתבטא דרך גופך.
מקבלת את שני הכיוונים כחלק מתנועה אחת שלמה.
מסכימה להתרחב גם בצמצום וגם בפתיחה.
מתמסרת אל האפסיות. מקבלת את הארעיות.
מסכימה להתכלות ולצמוח מחדש מבלי שאת עושה דבר.
כמו עוף החול.
ללא מאמץ, נותנת לתנועה הטבעית להרים אותך.
נושמת אל ההיפתחות.
שואפת לקרבך אנרגית חיים מכפות הרגליים דרך המקום שנועד לאהבה,
הפה התחתון, הפות. פנימה, מעלה והחוצה מעבר לך.
פותחת את הציר, נושמת. מתרחבת.
מסכימה לגדול, להרחיב את הכלי על מנת שיכיל יותר אהבה.
נותנת לה להאיר דרכך ולקרון ממך והלאה, ללא הגבלה.
בנדיבות.
לשהות שם במקום האלוהי.
להכיר בעצמך האלוהי.
גדולה, יפה, מאירה, ללא סוף.
לדעת שכך נבראת וזו דרך הטבע.
את מוסרת את נפשך לאהבה עד תומך.
וברגע שהגעת לשם, אל נקודת השיא,
מיד מתחילה להתכלות ולהתבטל אל ההיאספות לאדמה.
עם הזמן, את מצליחה לשהות יותר בכל כיוון ולנוע בו ביצירתיות, מתוך חופש.
להיות נוכחת בכל רגע של התהליך, נוכחות רב-שכבתית, עד לרמה התאית.
לאחר מכן את מגיעה למקום שבו את מכילה בתוכך את שני הכיוונים בו זמנית. מרחיבה את המנעד שבינם.
נעה בו, משחקת בחופשיות, כווירטואוזית משוחררת.
שמחה פשוטה ועונג מגיעים.
כשאני חיה כך
מתרחבת ומתרככת
אל הלא נודע
מבחינה בפחדיי ומחבקת אותם
מזהה הפרעות ומנקה אותן
מקשיבה לבריאה המדברת אלי דרך כל שנכנס לעולמי,
אני מעירה בתוכי את הרצון המיטיב.
נותנת לו להוביל אותי.
לבנות בתוכי מנגנון זיהוי שמתריע, כשאני מחוץ לזרם האהבה.
הרצון המיטיב יכוון אותי ליצור מצבים שבהם קל לי לזמן את הזרם.
להסכים להזדווג אתו.
לתת לו לחדור לכל נים ותא, להפוך לאחת בבשרי, בנפשי וברוחי.
גם כשדברים "משתבשים", כשיש התמודדות מאתגרת שמביאה קושי ומסיטה אותי כביכול מזרם האהבה, אני לא מוותרת.
ממשיכה לזמן אותו, שוב ושוב. לבחור בו. לבחור באהבה כאיכות בעלת חשיבות עליונה בחיי. כמרכז. כציר. ככלי מדידה:
האם הדבר/ הפעילות/ המפגש/ העשייה הזו תגביר אהבה בחיי? האם היא תחבר אותי לזרם? האם היא תעזור לי להיפתח אליו לרווחה?
המתיקות הזו, של לחיות מסונכרנת עם זרם האהבה משפיעה כל טוב.
עם הזמן, אנו מבחינות בחסדים.
דברים נפתרים מעצמם.
נושרים מאתנו והלאה.
חברים וחברות לדרך מצטרפים.
הכלי מתרחב עוד ועוד.
גורמים של סבל, מתפרקים ומתמוססים.
מערכות יחסים מורכבות ומכאיבות הופכות למקור של שמחה.
האהבה פושטת על כל חלקה.
אנחנו מוצאות את הריקוד הטבעי.
ריקוד שאין בו מאמץ, והוא קולח.
ריקוד שאין צורך ללמוד, לשנן ולהעתיק תנועות.
ריקוד שלא מעייף, אלא, ממלא אותך בכוחות.
שלאף אחת אין חזקה עליו, גם לא לך.
את רק משרתת אותו, בתפקידך כאורגניזם חד-פעמי.
את חלקיק מהתנועה מחוללת-כל ביקום.
ההולכת בדרך הטבע שרה בקנון עם הבריאה כולה.
למעשה, מה שקורה הוא שאת זזה הצידה, מפסיקה להפריע ולהסתיר. נותנת לבוראת עולם לעשות את העבודה.
הצעדים נהיים קלים יותר,
ואנחנו רוקדות עם עצמנו,
בדואט עם הקיום,
כפי שהוא משתקף,
בכל חלקיו.
בכל חלקי העצמי, שלא שלי.
שמונחים במחוללות ובמחוללים סביבי.
אט אט, מגיעה הידיעה
שזהו הריקוד היחיד
שעלי לרקוד.
אני נבראתי על מנת לרקוד אותו.
גופי בנוי כך ויש בי את כל מה שצריך, על מנת לעשות זאת.
או אז, אני הופכת למחוללת.
מחוללת אהבה.
