כל סדנה בפני עצמה מפלסת את דרכה בתוך השטף,
מתמקמת לה בתאריך מסוים, שברגע זה לא אומר לי כלום, אבל בהמשך ייעשה משמעותי מאד.
תאריך שהוא רגע על רצף הזמן ואליו יתנקזו הסתברויות רבות, ויתלכדו לכדי מפגש חד-פעמי.
מפגש בין כל אחת לעצמה, לגופה.
בין רצפה לגוף. בין אדם לליבו.
מפגש בין גופים. מפגש של ניגודים ופחדים.
כמיהות נסתרות ורצונות גלויים.
מפגש בין אישה לרעותה, מפגש בין תנועה לנשימה,
מפגש בין תודעה למחול, מפגש בין חלום למציאות.
מפגש.
כשסדנה מתחילה לנוע, היא מלקטת לה את המשתתפים והמשתתפות,
אוספת מוזיקה, כוונה, מילים, והופכת למין ישות שמחכה להתגלות.
כל זה מפליא ומרגש מאד.
כל שנותר הוא שחושי יהיו מחודדים, ומשושי מכוונים.
על מנת שלא אפריע לידע לעבור דרכי במידה הנכונה של רכות, נחישות, עדנה ואהבה.
שלא אשים רגל בשוגג ואסרבל את מה שאדם זה בא לקבל ממני.
שלא אסגור הדלת בטעות בפני הכוונה שרוצה להיכנס ולעבור הלאה.
