Search

חלקת גן-עדן

Updated: Jun 27


כשהגיעה הקורונה היו ביננו אנשים שישר הבינו למה ככה, מה זה אמור ללמד אותנו, לאן זה הולך לקחת אותנו... והם לא הפסיקו לספר, או, להטיף על זה.

אני התבוננתי. נפעמתי מהיצירתיות שיש לבוראת עולם.

הסכמתי לא לדעת לאן כל זה הולך.

כאילו שאפשר בכלל.

גם אם באיזשהו שלב נשיג בדעתנו משהו מן ההתרחשות, ההשגה שלנו היא מזערית ביחס לתמונה הכללית של התנועה מחוללת-כל ביקום.

ובכלל, מה זה משנה אם דעתנו תתפוס או לא? הדבר היחיד שחשוב זה הרגע הזה עכשיו. הוא היחיד שבאמת קיים.

ואחריו עוד רגע שהוא העכשיו. הווה מתמשך. צעד צעד.

מה שנותן משמעות להווה, הוא איך אנחנו נעות בתוכו. האם אנחנו נוכחות. האם אנחנו חולקות את הנוכחות שלנו עם העולם בנדיבות.

האם אנחנו שלמות על כל חלקינו. האם אנחנו מקבלות ומכבדות את היותנו חלקיק שזור במרקם חובק-כל.

חלקיק נפלא, חד פעמי ואינסופי. אבל חלקיק. שנע ונד, מצטרף לתנועה שקיימת מימים ימימה, מקדמת דנא ועד אין קץ.

ומה עלינו לעשות בתור חלקיק שכזה?

להפסיק להתנגד.

להסכים להיות בפשטות.

להיות בפשטות זה אומר, ללא השגות ורעיונות לגבי מה, או מי, אני אמורה להיות ואיך עלי לעשות זאת.

כאן ועכשיו. צעד צעד. הווה מתמשך.

כל אחת לבד מחזיקה בדעתה וליבה את היחד.

מטפלות ומטפחות את חלקת הגן הקטנה שהופקדה בידינו.

באהבה מרובה. בדאגה מיטיבה.

והחלקה הזו, של החלקיק שאנחנו, היא גוף. היא תודעה.

היא הדבר שמתחולל כשאנחנו נעות מתוך החיבור בין שניהם.

היא המחוללת עצמה.

וכשהחלקה מטופלת היטב, אפשר לעבור לעוד חלקה, ועוד אחת ועוד. להרחיב ולהתרחב.

לאט לאט ובהתמדה נטפח, עד שלא תהיה פיסה מוזנחת, עזובה או נשכחת.

כי כל פיסה היא חלק מאיתנו, גם אם היא לא שלנו.

וככה, רק ככה, נחזיר את גן העדן בעדנה לפני האדמה.

ואני, מה אני?

צעד, צעד, הולכת בדרך, כפי שהיא מסתמנת בפני.

מרחיבה ומתרחבת לכל החלקות אשר בידי לגעת.