top of page
Search

מטייחת

Updated: Jul 4, 2023

מי שנמצא בחיי בשנים האחרונות, יודע שהתחלתי ללכת מחדש.

לא אתיימר לאמר שאין דפוסים מוכרים, אבל הם פריכים יותר, מתפוררים בקלות יחסית.

לעיתים הסיפורים הישנים שמספרים עלי, או רואים אותי דרכם, נכרכים ברגליי ומכשילים. כמובן שאפשר ללמוד מהסיפורים מאין באתי ומאיזה חומר קורצתי וזה חשוב להבנת השורשים והאבולוציה, אבל היה נחמד אם אפשר היה להסתכל אחד על השני מחדש בכל רגע נתון.

לתת הזדמנות להיווצר בעיניו של המתבונן מתוך מה שיש בכאן ועכשיו.

אחד הדברים הקשים במערכות יחסים ארוכות מכל סוג הוא שגם לאחר שהאדם משתנה, האחר ממשיך להקרין עליו את הסיפורים הישנים ועל ידי כך כולא אותו ואת שניהם במעגל סגור המחניק כל אפשרות לצמיחה והתפתחות. זה תקף גם לגבי מערכת היחסים של אדם עם עצמו.

לפני כשש שנים, הבריאה קרעה את המציאות מעל פני. אחר קריעת המציאות, נפתחה לי יכולת להתבונן על הדברים בחיי נוכחה כפי שהם. זה לא קרה ביום אחד, אלא בתהליך מייסר ומתמשך. האמת הייתה קשה לצפייה. גיליתי על עצמי דברים שלא אהבתי. שהחשבתי למכוערים. מצאתי גופות קבורות בכל מערכות היחסים בחיי, שכבות של קברי אחים.

גיליתי על הקרובים לי אמיתות שמבחינתי היו קשות ומכאיבות. לראשונה ראיתי אותו/ אותה כפי שהם באמת. היה פער גדול בין מה שסיפרתי לעצמי על אותו אדם או חווה לבין מה שהיה בפועל.

כשהעמקתי בעצב הנוראי של שבירת כל-הכלים, גילית שהסבל העיקרי נובע מההתווכחות שלי עם המציאות. כלומר מכך שיש לי צורך להחזיק תמונה מסוימת לגבי עצמי, הזולת, או הקשר שלי אתו, איתה. וכשאני מנסה לתמרן את המציאות כך שתתאים לתמונה שיש לי בראש, אני יוצרת מצבים המגבירים את הסבל. מתחת לסבל היה כאב עמוק שנבע מהאמת- כגון מערכת יחסים פוגענית, או טראומת ילדות קשה, אבל מה שהדהים אותי לגלות, שנורא ככל שיהיה הכאב נטו מההתרחשות עצמה, יש בי את היכולת להכיל את הכאב המופשט מסיפורים, לעומת הסבל שנגרם מהמחשבה שמתווכחת עם המציאות על כל צורותיה היצירתיות. הפער בין הרעיונות שהיו לי לגבי מה אמור להיות או לקרות לבין מה שאני מקבלת במציאות יוצר את הסבל שמכלה כוחותיי, משאיר אותי במעגל אימים סגור, וכולא אותי בעינוי מתמשך. העינוי המתמשך דק יותר ועל כן נסבל אבל הוא מצמצם אותי. הוא מכווץ את היכולת להנות מחיי, להתגשם להגשים לשמוח ולאהוב במלואי. הוא מקטין את מנעד התחושות לחוויה צרה של המציאות ויוצר צרימה בהתגלמות שלי בעולם.


גם את המנעד המתרחב, לא היה קל להכיל.

כינסתי את חברותיי, את המעגל הקרוב היותר שלי, שתמך בי בתקופה הקשה של ההישרדות ושיתפתי אותן תוך כדי שאני בוכה, בכך שאני רואה את המציאות בשכבות כל כך מרובות, לעומק ולגובה, לאחור ולפנים על ציר הזמן שנפרט לחלקיקים קטנטנים והכל משתנה מרגע לרגע, זולג, מתאדה, מתגבש, מחליף צורה, קיים ולא קיים, נוצר מחדש. שהרווחים בין החומרים ובתוך החומר עצמו ממשיים עבורי לא פחות מצפיפותו המוצקה כביכול של החומר.

למה את בוכה מישהי שאלה, זה נשמע כמו טריפ ממש טוב.

כי איך אתהלך בעולם עכשיו, איך אפשר ללכת ברחוב כשאת רואה ככה את הדברים? איך אדבר עם א.נשים? איך אשתף פעולה עם כולם?


לאף אחת לא הייתה תשובה בשבילי, אז מצאתי אותה לבד.

לאט לאט, צעד צעד, מתוך הסכמה להתהלך שונה משהיית.

להיווצר בכל צעד מחדש. הבחנתי שאני מתווכחת עם הדרך בכל צעד אז תרגלתי במשך שעות וימים הליכה איטית מאד שבכל צעד שלה אני אומרת: כן! עד היום זה אחד מתרגילי המפתח אצלי בסטודיו. כן למציאות. כן למה שאני מרגישה עכשיו. כן למה שאני רואה. כן לגוף הזה כפי שהוא.

כן לסיפור הזה, גם כשלא אהבתי אותו, גם אם היה נראה לי שהוא לא מתאים לי. כגון:

אני לא אמורה להיות האישה החלשה הזאת, לכן לא אפעל ככזאת... לפעמים זה היה מתדרדר עד לגרימת נזק חמור.

אישה חולה בסרטן, מבלה את ימיה בבית חולים- זו לא אני.

אישה שוכבת במיטה מסוממת במשכחי כאבים- זו לא אני.

אמא שאומרת לילדיה לילה טוב בערב, בזמן שהיא לא יודעת אם יזכו לראותה בבוקר, או יקבלו בשורה נוראה- לא הסיפור שלי.

אמא שמפרקת את הבית לילדיה- זו לא אני.

אישה תלותית שחיה בפחד וצמצום מפני אהובה-זו לא אני

אישה שמנסה להיות אישה אחרת כי היא מאמינה שרק כך תזכה להקים משפחה- מה פתאום אני, כולי אותנטית מכפרגל ועד ראש

אישה לא פורייה שסיימה ללדת- לא הסיפור שלי

אישה גרושה- לא אני

אישה נכה ומוגבלת- לא שלי

מולטי-כשרון מטורף - לא אני

עוד ועוד ועוד


גיליתי שרגע לפני שאני ממציאה על עצמי סיפור יש את הרגע שבו אני יכולה להבחין מה באמת קורה ואז להבין על מה הסיפור שמומצא מנסה לכסות.

את מה הוא מטייח. המפה נפרשה בפני. ככל שהסכמתי יותר כך התפתחה בי מיומנות של זיהוי וגילוי מקדים. ואז במקום להאמין לסיפור ולנסות לכופף את המציאות אליו, עבדתי על לקבל אותה. להסיר את ההשגות שגרמו לי להדוף את המציאות על ידי שינוי התסריט בראש שלי. אחרת הכל נחווה אצלי כשיבוש גדול שאני מנסה להתכחש, לתקן, או לסדר וכל זה גורם לי לייסורים מרובים.


בתקופה האחרונה חברותי מסביבי קורסות אחת אחת לאחר שאשליות שהחזיקו זמן רב, לעיתים עשרות שנים נפרמות להן מול מבט מפוכח של עיניים המוכנות להתבונן ביושרה. כמה קשה לראות ולהודות באמת פשוטה.

כי כל כך היינו רוצות שהאמת תהיה אחרת.

הייתי רוצה שהוא יתכוון בעצם לזה, שהוא יהיה ככה, שאני אהיה אחרת... אז אכופף קצת, אעגל קצת, אבהיר טיפה, אטשטש, אחליק, אטייח...אוציא מפוקוס רגע את העדשה כך שידמה שזה בסדר, כך זה אמור להיות.

ואני אומרת לכל אחת את אותו הדבר הנורא, ככל שהאמת תהיה נוראית, תהיה הדבר האחרון שהיית רוצה עבורך ועבור אהובייך, כשתקבלי אותה ותפעלי על פיה, החיים יחזרו לחייך, השמחה תינבט והאהבה תלבלב.

נכון, לפני זה תישרפי ותשרפי לאפר ואבק וזה יהיה גהינום. אבל יש שער לגן-עדן בקצה דרך החתחתים הזו והפירות בבוסתן מתוקים מתוקים ומלאים בעסיס אהבה.

אחד הדברים שעזרו לי היה הַדָּבָר עצמו. לגוף יש יכולת להציף את מה שקורה עכשיו אם מאפשרים לו. ואז הסיפור האמיתי מתגלה ואפשר להתבונן בו נוכחה ולהתיר את וילון האשליה יחד עם המילים המחפות.

תהליך היצירה דרך הגוף היה כל-כך משמעותי עבורי שזה הפך לשליחות עבורי להפיץ אותו כדרך להפחית את רמת הסבל בחיים.

מי שלומד.ת אצלי יעיד שהדרך הזו לא קלה, אבל מאד מתגמלת. יש בה אפשרות לחולל תהליכים ולהאיץ את ההתפתחות בנושאים שתקועים שנים רבות. לפתור ולהתיר תסביכים שכבר נואשנו מלשנות. לאוורר את האופן בו אנחנו תופסים את עצמנו. לשנות את נקודת המבט. להגביר חמלה, קבלה ואהבה.


65 views0 comments

Recent Posts

See All

Comentarios


bottom of page