איך אני יודעת שעשיתי את שלי? כשכל המילים נגמרות לי, ואני עוברת לעמדת הדי ג'י.
אין צורך יותר בהנחיה, כי כל הברה תפרום את מה שמתחולל עכשיו בחדר.
מזיזה עצמי הצידה ומפנה מקום. מניחה עיניים טובות על המחוללות, על מנת לתת תוקף לתנועה שלהן.
זה לא היה ככה מההתחלה. כשאני אומרת מהתחלה אני מתכוונת לסיבוב הזה.
כי היו לי כמה כאלה. סיבובים הכוונה. אלו מכן שהולכות אתי דרך ארוכה מהעבר, יודעות את זה.
מה שלימדתי לפני 24 שנים רחוק מאד ממה שאני מלמדת היום. בערך כל 3-4 שנים עברתי שיפט ובהתאם התכנים שהעברתי.
כמעט תמיד זה היה בעוכרי, מבחינה כלכלית.
עם אי-יציבות שכזו, לא בונים סטודיו או בית-ספר חזק.
מי שרצתה ללמוד ריקוד בטן, לא בהכרח רוצה ריקוד הוליסטי, או, נמשכת לריקוד צועני. מהצועני לא כולן ממשיכות למיניות מקודשת בתנועה וכך הלאה...
והרבה פעמים יצא שהייתי כמה צעדים לפני כולם.
או יותר נכון, אם ההתפתחות האנושית באה בגלים ויש תנועה של גל בנושא מסוים, אז אני בקצהו מקדימה, וכשאני מגיעה לשיא ומתפזרת על החוף, גוף הגל עצמו עוד מתרומם.
תמיד יש עוד כמה אתי על הקצה, אבל זה כל כך קשה לשמור שם על שיווי משקל אז כל אחד עסוק בעצמו/ה, ונשאר לבד.
חלק מהשלכותיה של החלוציות הוא, שלא תמיד היה ביקוש גדול למרכולתי.
למשל, כשהתחילה ה"ציגניזציה" אני כבר המשכתי הלאה.
ואז, כשהתקשרו להתעניין בשעורים לריקוד צועני...כבר לא העברתי כאלה.
בזמנו, כשחייתי, דיברתי, רקדתי ולימדתי צועני, היה קשה למלא סדנה.
והיו לי עוד רבים רבים, ניסיונות שכאלה.
לא החלטתי להיות ככה, פשוט לא ידעתי אחרת.
היום, אני יודעת להתבונן בזה ולזהות מה הוביל אותי לאורך השנים.
נאמנות אדירה לתנועה עצמה, למהות החיים. דבקות באמת, מחויבות פנימית עמוקה לכנות והתמסרות לדרך.
זה אומר שכל צעד בוחרת איפה להניח את הרגל מחדש. אין אוטומט. אין המשכיות ברורה מאליה.
מקשיבה, נענית. וכך..מתקדמת..אט אט.
בעצם זה להיות בתודעת שרות, לא רק כלפי הייעוד והשליחות שלי, אלא גם כלפיי הידע שמבקש לבוא דרכי בהתאם לצורך ולזמנים.
מה זה אומר בפועל?
להפסיק ללמד אם זה מה שהקול שקורא מבפנים אומר שצריך להיות השלב הבא על מנת להתפתח.
ממה נשלם שכר דירה. הקול ואני? את זה הוא לא אומר. שותק.
אז אין כסף לשכר דירה. עוברת לגור באוטו. לא ואן. אוטו.
לא אשכח ערב שישי אחד שהדלקתי נרות שבת על הדשבורד ושרתי לעצמי.
ולא, לא הרגשתי מסכנה בכלל. הרגשתי שאני על זה. עושה את הדבר האמיתי שלי.
להופיע. ערב ערב. כמה פעמים בערב.
לחכות יחפה בשלג גובה ברכיים בפריז, חצי ערומה, (ז'תומרת עם חליפה שני חלקים מנצנצת) מחוץ למועדון תורכי, מעבר לדלת שמובילה לפחי האשפה ולחכות לקיו שלי במוזיקה, על מנת להיכנס לרקוד.
להפסיק להופיע כי משהו לא מתיישב לי. מרגישה נתק מהגוף והתנועות שהוא "יודע" לעשות לבין מה שמתחולל בתוכי. מרגישה פער בין מה שיש אליו ביקוש ואני יודעת לעשות טוב לבין מה שנפשי כמהה אליו. מרגישה מין הזנות כשממשיכה להשתמש בגופי באופן הזה, בניגוד לרצונו על מנת להתפרנס.
ללמד, ללמד, ללמד.
לנסוע רחוק, לחצות ימים ויבשות למורה מסוים, בנקודת זמן מסוימת.
להתכנס, לעבוד לבד. להתבודד.
שעות, ימים, חודשים, שנים של שעות תרגול וחקירה עם עצמי.
להתמסר לתהליך יצירה. שנה, שלוש חמש שנים.
להוריד יצירה שעבדתי עליה 3 שנים מהבמה לאחר 3 הופעות בלבד.
לקחתי הלוואות על מנת לממן אותה. קרעתי ת'תחת, חייתי על 2-3 שעות שינה בלילה במשך שנתיים, ובדיוק כשהיא הייתה יכולה להתחיל להחזיר את ההשקעה, לכופף ת'ראש ולהתחיל להחזיר חובות.
למה? כי זה לא היה נכון להמשיך. אז מה כן נכון? לא ידוע עדיין, תכנסי פנימה ותעבדי, יתגלה לך עם הזמן.
אז אפשר להבין למה כשמגיע הרגע לעוד מטמורפוזה אני מתעכבת רגע.
מסדרת קצת מאחורי, מרימה עוד משהו מהרצפה, שמה פס שחור, יוצאת באיחור, סוגרת הדלת מאחורי, נועלת, עולה במדרגות, שוכחת.
חוזרת לבדוק אם נעלתי. פותחת כי שכחתי משהו בפנים ובאותה הזדמנות מחליפה נעליים.
והקול מלמעלה צועק, יאללה כבר אנחנו מאחרים. ואני עונה אל תדאג, אתה יודע שתמיד אנחנו מגיעים בדיוק בדיוק בזמן הנכון.
לקח לי זמן לכוון את האנטנות למה בדיוק אני אמורה לעשות עכשיו, אבל מהרגע שהסכמתי לעלות על התדר החדש- בום!
אז אשתף אתכן במה שבד"כ נשאר מאחורי הקלעים. כרגיל...
כשהתחלתי בעניין הסדנאות אחרי הגיא צלמוות שלי, ידעתי את השינוי, דיברתי עליו ועדיין נשארו חבלים שקשרו אותי לישן.
העברתי שני סשנים שהיו בסדר גמור ונראה לי שהמשתתפות נהנו במידה מסוימת, אך מבחינתי זה לא היה זה. הייתה בהם צרימה.
אני מכירה טוב טוב את ההרגשה של מג'יק מתחולל בסטודיו. הוא לא קרה.
אחרי הסשנים האלה, נשארתי עם תחושה של החמצה. הם היו על יד, כמעט וכאילו.
וכמעט החלטתי שאני פורשת, תמיד האפשרות של לפתוח מסעדה או להיות קופאית בסופרמרקט קורצת, וכאילו האמנתי לעצמי ועל יד האוזן נלחשו לי אמיתות אחרות.
במהלך שדרש ממני אומץ רב, אמונה ומוכנות להיות חשופה, הבאתי את המורה החדשה שנהייתי.
חוזרת לרגע ההוא לפני הסדנה הראשונה שבה הסכמתי להיות מאסטרית.
רגע שבו כמעט וביטלתי את הסדנה כי הגוף שלי לא הסכים לשתף פעולה, מתוק שכמותו. הוא העלה חום, ושכב מצומרר, חלש וכואב במיטה.
כשהבנתי מאיפה באה הצרימה ומה הגוף שלי רוצה להגיד הבנתי שהגיע הזמן.
כבר מזמן בא הזמן. וזה הרגע לעזוב את השאריות ולפרוש כנף.
אמאלההההה כמה פחד צף.
בהתחלה, כמו תמיד קשה לזהות שזה פחד, כל פעם מתחפש למשהו אחר.
אבל אני כן יודעת להרגיש את הגוף מגיב כמו לקור פנימי, וכבר מכירה את הריח החמצמץ מעופש.
מזהה תנועה של התכווצות התקמטות פנימה, וזוכרת את תחושת הקטנות וחריקות הייאוש.
כל אלו מספרים לי שזה פחד.
המחשבות, הטיעונים והעובדות, מוצקים ככל שידמו הם לא אמת.
הם שדים מתעתעים.
אז ממקום מרוחק של מדענית מיומנת במעבדה, ללא משוא פנים ונטיות לב, אני מצרפת את העובדות לכדי מסקנה מתבקשת.
הפעם, המסקנה הייתה, לקפוץ.
כן, לקפוץ מהצוק. על החיים ועל המוות.
ולא לקפוץ כי אין לי מה להפסיד, אלא לקפוץ על מנת להרוויח את הידיעה שהעזתי.
ומקסימום זה יגמר בחוויית תעופה של כמה רגעים ולאחריה השחרור הגדול. כן, ההוא שמחכה לנו בסוף.
מכירות את זה, שאנחנו עומדות שם, הרוח נושבת בחוזקה.
כל ההוד וההדר של הרגע חשוף בליבך ואת יודעת שתהי בסדר, רק תבטחי, ועדיין הרגליים מסרבות.
מסרבות לדחוף את האדמה, מסרבות לנתק מגע...
ואז מבט אחד או מילה ממי שלידך או בזיכרונך יכולים להטות את הכף לזינוק, או לסיבוב גבך אל הנוף הנפתח וחזרה אחורה מכוונתך.
זה שלב מאד רגיש. יש גוזלים שסיימו על המדרכה כי משהו קטן השתבש בשלב הזה.
אז רגע לפני שקפצתי מהצוק, הגיעה מחשבה שנשבה בי את שביב האומץ האחרון שנדרש לזינוק.
נזכרתי בנשים שאותן אני מלמדת.
נשים עמוקות, מתפתחות, מודעות, עוצמתיות.
נשים שהן עולמות מופלאים של ידע, ניסיון וחכמה.
מעיינות נובעים של אינטואיציה, השראה, ושכינה.
כל אחת עושה דרך של התפתחות מפעימה ותהליך של גדילה, יפיפה ומרגש.
כל אחת עולם, יקום, גלקסיה.
כל אחת ספר הרפתקאות, מרתק וחד-פעמי.
נשים שנרשמו מבלי לשאול אותי אפילו על מה הסדנה.
נשים ששילמו מבלי להכיר אותי בכלל.
למה? כי הן כמוני. הולכות אחר תחושת בטן. קול קורא. ריח, צליל, משב.
כן את!
את נותנת לי את האומץ לפרוש כנפיים רחבות, גדולות, חזקות ולעוף בביטחון ובלב מפרפר אל שמיים אינסופיים.
תודה!
מרגשת. תודה