זה לא קל. אפילו מאתגר מאד לחזור לעולם אחרי שכבר הסכמת למות וכמעט. זה לוקח זמן.
ולאחר חוויה כזו, תפיסת הזמן הופכת להיות מוחשית עד כדי אימה.
מה אימה, סיוטים.
כאלה שלא נגמרים כשהשמש זורחת ופותחים את הווילונות.
זה דורש גמישות ויכולת אלתור משוכללת. טוב, אז הפשלתי שרוולים.
בתור רקדנית מאלתרת אפשר להגיד שצברתי ניסיון, אבל את ההתמחות, הסטאז', והדוקטורט העניקו לי החיים.
וכשאני אומרת העניקו אני לא מתכוונת הניחו לרגלי בחינניות.
אני מתכוונת העניקו עם דם, יזע ודמעות. והרבה קיא גם. אם כבר מדברות.
זה היה מסלול מאתגר של לימודים גבוהים כל כך שגם ציון 801 בפסיכומטרי לא היה עוזר.
הרבה רגעים בדרך רציתי ואף ניסיתי להחליף לתואר ראשון באוניברסיטת חיפה או משהו... אבל הדרך לא נתנה לי.
והיה עוד עניין, אף אחד לא למד במסלול הזה לפני ויכול היה לסייע או להדריך. לא. המציאו אותו במיוחד בשבילי.
לא היה ממי להעתיק, עם מי לשבת להכין שעורים ולא הייתה חברה צעירה ותוססת בהפסקות.
הלימודים האלה, היו עבודה קשה, לעתים קשה מנשוא.
לכן נדרש ממני להתרחב ולהעמיק עד כדי שרגלי יצמיחו שורשים עבותים, חזי יתרחב, כתפי יתעצמו ויוכלו לשאת, ואני אוכל להמשיך וללמוד במסלול הזה.
וכשאסיים... אח אח אח...או אז אטיח (או, אניח ברב חסד והדר) את הפקינג דוקטורט על שולחן הפרופסור הגדול של העולם ואסתובב בהנפת תלתלים וריחוף קליל אל הדלת, מעבר למדשאות הירוקות אל הלא נודע, אל עולם חדש ופתוח.
ומה למדתי בכל זה?
פיתחתי את היכולת להקשיב, להיענות ולהתמסר לתנועה בכל אופן שבה היא מתגלמת.
שכללתי את הקשר-קשב גוף-תודעה שלי, לכדי מיומנות גבוהה.
זה הפך לכלי שעזר לי להתמודד עם כל מה שבא. כל מה שקורה. דרך התבוננות ותנועה.
גם במצבים בהם בגוף נותר אך ריצוד קלוש של חיים,
מצאתי תנועה שאתה יכולתי לעבוד ואופן התבוננות שהפך את המציאות לטובה יותר. מה טובה? פלאית.
ברגעים שבהם הסכמתי להתמסר, זה פתח את הראייה שלי וחשף בפני שכבות של קיום אינסופי שלא תלוי בזמן, במקום ובחומר.
שהייה במרחב הזה העניקה לי כוחות, רפואות, וערמות של אהבה.
מפעם לפעם, נהיה קל יותר להתמסר עד שזה הפך לדרך חיים.
דרך של ראיה רחבה פתוחה ועמוקה יותר של תנועה. של חיים. של אהבה.
השער היה פתוח. הבנות והארות החלו להגיע. שכבות של עצמי משומש נשרו כשמלות ישנות.
אל חלקן נצמדתי יותר והתקשיתי להיפרד ואת חלקן העפתי דרך החלון בבעיטה בתחת.
עברתי חניכה. הפכתי מרקדנית למחוללת. מחוללת שינוי, מחוללת ריפוי, מחוללת אהבה, מחוללת נסים.
דברים מדהימים ומופלאים קרו והוכיחו לי שוב ושוב את חשיבותו של הידע הזה.
ההכרה שיש בידי כלי רב עצמה החלה לחלחל.
אך עדיין לא רגעתי, לא הייתה נחת.
מצד אחד היה את כל זה ומצד שני הרגשתי גדושה ותקועה עד כדי תחושת מצוקה. ידע יקר, שורשי ועמוק מילא אותי עד כדי התפקעות.
התחושה הייתה מוכרת לי. נזכרתי בימים הראשונים לאחר לידה, כשהחלב מתחלף ושופע ועם כל הכאב שהדבר גורם, להניק זה הפתרון היחיד.
הבנתי שלמרות שהייתי מוכנה להיפרד ולהשיל מעלי גם את תפקיד "המורה", הגיע הזמן להעניק.
במשך תקופה חיפשתי את התנוחה הנכונה, לפעמים נתפסה לי הכתף בדרך ולפעמים היה גודש, אבל נעתי עם זה, עד שזה הפך לטבע ראשון והיום זרימת החלב והחסד קולחת בקלות.
תשתבח התנועה-מחוללת-כל שבראתני.
Comments