Search

חופש בחירה

חופש בחירה הוא תמיד נתון בתוך מסגרת.

נתון זה הוא שיאפשר או ימנע שינוי תפיסתי של המסגרת.

במקרים בהם אנו לא בוחרות, ברמה המודעת של היותנו, את המסגרת ואין לנו יכולת לשנות אותה, החופש יתגלם בתוך המסגרת הנתונה כמרחב אינסופי של יצירתיות.

על מנת להבחין במרחב זה ולהיות מסוגלת להשתמש בו, לנוע בתוכו בחופשיות, עלינו להסיר רעיונות מקדימים ומגדירים למיניהם.

להפסיק לספר את אותו הסיפור, להיות מוכנה לפתוח עצמי לפרשנות מחדש.

להביט נוכחה ביושר לראות את הנתונים לאשורם לקלף אותם מהגדרות שנתתי להם על סמך ניסיון העבר.


כמו בכל מרחב של יצירתיות, הכלים הנדרשים הם:

  • אמונה

  • השראה

  • גמישות

  • הליכת צעד-צעד

  • אלתור

  • כנות-הסרת מסכות

  • חשיפה-פגיעות

  • ביטוי עצמי

  • שחרור תפקידים

  • משחק- הנאה

אני רואה את זה כתחנות שאפשר להגיע אליהן בסדר כזה או אחר, להתעכב באחת יותר מהשנייה, לדלג הלוך חזור משתיים מסוימות ואז להמשיך, אבל בכל מקרה, בכדי להשלים תהליך יצירה שלם, צריך לעבור בכולן.

אין סדר לינארי קבוע, הוא משתנה מאדם לאדם ואף ממסגרת למסגרת בחייו של אותו האדם.

לצורך הכתיבה, סידרתי את הדברים לפי שלבים שיש בהם הגיון מסוים.

זו הצעה, לא הכרח.


ברגע שאני מוסרת עצמי לתהליך היצירה, מעלה עצמי כקורבן למזבח התנועה השלמה המחוללת כל, אני חותמת נוכחות בכל התחנות.


שימי לב, העצמי הוא זה שנמסר לתהליך היצירה.

העצמי הוא זה שעולה על המזבח.

העצמי הוא סך כל מה שהשגתי בדעתי, תפסתי בצורה והגדרתי במילים לגבי ההוויה שהיא אני.

ראוי לשאול מי (או מה) הוא זה שנשאר לאחר מסירת העצמי.


אין בידי את התשובה לכך, אך יש לי את הידיעה הוודאית שלאחר המסירה, המציאות נצבעת בצבעים עזים יותר, תהליכים יפיפיים קורים, שינויי צורה, משיכות מכחול פועמות, עונג פשוט, חסד רב, תנועה חד-פעמית ומרהיבה.


תהליך זה מוביל לערות מוגברת ולחופש הבחירה.


אנחנו עוברים טרנספורמציה מלהיות זה שקורה לו, ניכפה עליו- לזה שיוצר.


לאחר שמתנסות בתהליך כזה, קל יותר לעשות אותו שוב.

מפעם לפעם זה נהיה פשוט וברור יותר.

זה הופך להיות כלי בעל ערך ממשי, שימושי ויומיומי להתמודדות עם המציאות.

גם כשהיא מגישה לנו מצבים קשים ביותר, ניתן להרגיש חופש גדול בתוכם. חופש בחירה טהור.

אין סבל במצב הזה.

אנחנו יכולות לעבור דרך האילוץ בלב פתוח ומרגיש, כאב, עצב, יחד עם אהבה, הוקרת תודה וחסד, וכל זה מבלי לסבול.


הגבלות, מגבלות, דחק וקושי הן מפתח ליצירתיות מרובה.

ניתן לראות זאת באזורים שמתמודדים עם מציאות קשה בעולם ביחס לאמנות שנוצרת שם. בכישרונות שצומחים בסביבה קשה ואלימה והופכים לאומנים פורצי דרך ומשמעותיים. בז'אנרים במוסיקה/ ריקוד/ ציור שהתפתחו משכונות מצוקה וחיים עשוקים.

קחו למשל תרגילי אימפרוביזציה כגון, לרקוד עם יד אחת מאחורי הגב, או בתוך צורה גיאומטרית מדומיינת במרחב, או לנוע רק עם איבר אחד שמבטא ומוביל תנועה. אפילו לרקוד לצלילי מוסיקה זו הגבלה. הקצב המסוים, הצלילים, המילים יוצרים מסגרת. לרקוד בתוך סטודיו זו מסגרת.

עצם הימצאותנו בגוף היא מסגרת, מגבלה תמידית שאנחנו חיים בתוכה.

מסגרת מגבירה יצירתיות.

בריקוד זו חוויה מוכרת שדווקא מתוך המגבלה השרירותית, יש הזנקה של יצירתיות מועצמת בתנועה, יחד עם תחושת חופש ושחרור גדולה. תנועות חדשות מגיעות, יש חיבור חזק לגוף, ל"עצמי" ל"מעבר לעצמי" ותחושה של תעופה עד כדי טראנס.

גם ריקודים עממיים וטקסיים מייצרים מסגרת שכזו. בחלקם המגבלה היא כל כך קיצונית כגון, לרקוד במשך שעות עם תנועה אחת בלבד שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

ביחס ישיר למידת ההגבלה- מגיעים לתחושת השחרור הגבוהה ביותר. כמו למשל בריקוד טקס הזאר המצרי, ריקוד מרוקאי טקסי, ריקוד אפריקאי, whirling סופי ועוד.

מגבלת הגוף היא מסגרת שמזמינה אותנו להשתחרר מתוכה.

לחוות חופש אינסופי. לבחור.

בואו נתייחס לגוף כמשל.

לצורך העניין נקרא לגוף מסגרת.

בהכללה גסה, כל מסגרת היא תבנית קבועה שמכילה את אותם המרכיבים: שתי רגליים, שתי ידיים, לב, מעיים וכו.

זו המסגרת שבתוכה ומתוכה אני יוצרת.

ניתן לראות בחוויה האנושית המגוונת דרכים רבות ואינסופיות לעבוד בתוך המסגרת הזו, ליצור בתוך התבנית שנקראת גוף.

ריקוד, אמנות לחימה, מדיטציה בחוסר תנועה, ספורט, יוגה, מדיטציה בתנועה... בכל אחד מהאופנים יש עוד תתי אפשרויות ובכל אפשרות יש דרכים מרובות להתבטא באופן שונה וחד פעמי.

הצרופים יוצרים אינסוף אפשרויות.

בתוך התבנית שמתוחמת במסגרת מאד ברורה יש אינסוף.

פה הבחירה.

עם כל מגבלה נתונה שהמסגרת יוצרת, קשה ככל שתהיה, אנחנו עדיין נשארות עם אינסוף אפשרויות. ומכיוון שחופש זה אפשרויות, ככל שיש אפשרויות מרובות יותר, כך החופש רחב ופתוח יותר.

איך אני מייצרת יותר אפשרויות?

אני לא מייצרת. אני נפתחת אליהן.

כך נבראנו. בתוכנו, מעצם טבענו יש אינסוף אפשרויות.

הצמצום והמגבלות קיימות רק בגלל שאנחנו יוצרות אותן.

הגבלנו את אפשרויות ההתגלמות שלנו. עשינו זאת בצורת החשיבה שלנו. באופן שבו אנו מספרות את הסיפור שלנו לעצמנו. בתוכן שאנו בוחרות להבליט בסיפור. אפשר לספר את אותו הסיפור ולתת לו משמעויות אחרות לגמרי על פי הדרך שבה אנו מספרות.

אפשר להתרכז בפרורים שהשארנו בדרך ואפשר להבליט את אכזריות המכשפה. אפשר לשמוח על התושייה וההצלה, או לדבוק בטראומה ובתחושת הנטישה. זה לא אומר שאנחנו מרפרפות על פני הדברים. להפך, אנחנו מפשילות שרוולים וטובלות את הזרועות בבוץ, הופכות אותו לחימר.

באות במגע עם כל חלק שמרכיב את המסגרת.

נותנות מקום לכל שרוצה להתבטא.

עובדות עם כל מה שנתון לנו בתוכה.

מקבלות את המאסטר של החיים בהכנעה.

מתאבלות ככל שנדרש. חוגגות ככל שנדרש.

מתאהבות במה שניתן לנו.

מתאחדות עם הבחירה במסגרת.

בוחרות בה מחדש, במודע.

או אז, זורחות את האור, האהבה והשלמות שלנו החוצה, ברדיוס שהולך וגדל. עוד ועוד. לא מפסיקות לגדול, עד אינסוף.

אמונה


שאני נמצאת במקום הנכון בזמן הנכון.

שהתנועה השלמה המחוללת-כל, במהלכה הטבעי והמופלא עוברת גם דרכי, כרקדנית שלה ומניעה אותי בחלל.

כשאתמסר לתנועתה, אהפוך למחוללת בעצמי.

יודעת שאין ביכולתי לתפוס בדעתי את היצירה השלמה.

נקודת מבטי היא מצומצמת, מגבילה ומעוותת.

אני סומכת על הראיה הרחבה, לוקחת חלק ביצירה השלמה, בענווה, מסכימה לא להבין, לא לדעת. לסמוך.

לכן הדבר הנכון ביותר עבורי במסע החיים, קורה עכשיו.

זוכרת שכשאני רואה רק נקודות וכתמי צבע לא ברורים, זה אומר שכרגע אני קרובה מדי לתמונה. רק כרגע.

לא נלחצת, מקבלת את זה שאין לי את הפרספקטיבה.

שיש בידי את כל הכלים שאני זקוקה להם. וגם אם אין כרגע הם ימצאו לי בהמשך, כי אדע לזמן אותם.

שיש לי מה להגיד, והוא חשוב וחד-פעמי כפי שאני כזו.

שבורכתי בכישרון, והוא נזרע בתוכי על מנת שאשתמש בו.

שאני חלק מיצירה גדולה יותר והחלק שאני, הכרחי לתמונה השלמה, ברגע הנוכחי.

שהחושים שלי פתוחים וערוכים לקלוט מידע, שמסתובב חופשי בעולם. או במילים אחרות, שאני משאירה עצמי פתוחה למוזה.

מייצרת מצבים של סביבה ידידותית, מעודדת השראה.

השראה


פתיחה של כל המרכזים: גופניים, נפשיים ומנטליים לתנועה המאוחדת של היקום- הבנה שאני חלק ממנה, היא זורמת ומתבטאת דרכי כחלק מהתנועה השלמה. היא מניעה אותי במרחב האישי שהוא חלק ממרקם המורכב ממרחבים וממדים רבים. קבלה שאין ביכולתי, מנקודת המבט המצומצמת, הנקודתית שלי לראות או להבין את התנועה השלמה. גם עיני שמתבוננות בחלק שלי הקטן, מוגבלות ביכולת לראות אותו כפי שהוא. להבין את התנועה שלי. התפיסות, שלי לגבי עצמי מעכירות את העדשה. התבניות מעוותות אותה. הן מהוות חסמים לזרימה הטבעית של רעיונות, חזון, חלומות. בהשראה יש ויתור על הרצון האישי הקטן. להרפות מהידיעה. להתמסר אל המשיכה. בשלב יותר מאוחר יגויס הרצון על מנת להגשים, להוציא לפועל את הרעיון וע"י כך לממש אותו במציאות. השראה, היא אנטנות פתוחות לקלוט כל רחש ולתת לו ביטוי. השראה משתמשת בחומרים שקיימים בנו על מנת לתת לקול המיוחד שלנו את הדיבור שלו. על כן צריכה להיות מוכנות להיכנס לעומק העומקים למסע של גילוי ולא לבחול באף חלק.

השראה תיצור משיכה לנושאים או חומרים שמגרים אותנו, מרמזים ומובילים אותנו למשהו שעלינו לחקור, לשים לב אליו, להבליט את קיומו.

לרוב, בזמן אמת, לא נבין למה אנחנו מתעסקות פתאום עם נושא מסוים.

להניח לזה.

להתמסר.

לוותר על הצורך להבין.

הצורך הזה נועד בשביל למקם אותנו במציאות. לפעמים הוא משתלט ומשנה את המציאות לפי מה שביכולתו להבין. זה גורם לקיבעון ולהפסד של מרחבים מופשטים ומופלאים שגם הם חלק מהמציאות, באזורי הדמדומים שלה.

אלו בדיוק המרחבים שאנחנו רוצות לשהות בהן כשאנו יוצרות.

גמישות


היכולת להשתנות, לנוע ברכות מתחנה לתחנה, להגדיל את טווח התנועה בהדרגה. להסכים להימתח לקצוות לאזורים לא מוכרים, לנשום דרך אי הנוחות. לשהות בתחושות, עקצוצים, כאב, להמשיך לנשום ולהרחיב את היכולות מהתנסות להתנסות.

לא להתקבע על מצבי גוף. התקבעות יוצרת שיגרון, הסתיידות, הזדקנות.

הליכת צעד-צעד

ללכת בדרך, להיות בכל צעד, להנות מהנוף, מהתחנות, מהשלבים. להיות נוכחת ברגע. להתרכז בתהליך, לא להתמקד בתוצאה. לא לנסות לאלץ או לתמרן את הקצב. גם לא למרוח, למתוח או להימנע בשום צורה. להתחייב לתהליך במילואי.

אלתור

הקשבה לרגע ולמה שהוא מביא אתו, היענות, התמסרות- להיות בחוויה של הדבר שעולה מבלי לעצור. חוסר שפיטה בזמן התהליך, מוכנות להיות בהתבוננות, מבלי להתערב. הכלה- הסכמה שזה הדבר שקורה, גם אם זה לא מה שציפיתי או דמיינתי.

ציפיות מצפות את הרצון שלנו בחוצצים שיוצרים הפרדה בין חלקיק האור שאני לבין ההקרנה המיטבית של אור זה בעולם.

דמיונות- דמיון זה דבר נפלא, כלי חזק מאד. צריך לשים לב שאני משתמשת בכלי ולא שבויה שלו.

(הרחבה על אלתור בתרשים 8 מצורף בהמשך)

כנות- הסרת מסכות

להפסיק לשווק לעצמי ולעולם את עצמי.

להיות בקשר אינטימי, פתוח ומאפשר עם עצמי. לדעת מה אני מרגישה וחושבת ולבטא את זה. גם כשזה "לא מסתדר" עם מה שאני "אמורה" או "מצפים" ממני.

זה מפתיע לגלות שכשאני מדברת את עצמי בכנות, נדיבות ופשטות, לכולם מתרווח מסביבי. כולם שבויים ברשת ה"לא נעימים", כשאני פורמת את הרשת, החור שלי מאוורר את כל אלו שקשורים אלי. גם אם הם מתמרמרים על הפרת הסדר הטוב.

לא לדעת לאן זה מוביל. ללכת אחר חוש פנימי שמרגיש נכון, גם אם הוא סותר את סיפור העלילה אודותי. ולא להסתיר את זה, לא להעמיד פנים.

חשיפה-פגיעות

להיות מוכנה להראות ולהיראות בחולשתי. בפגמיי. להכליל אותם במה שאני מציגה לעולם. מבלי להתנצל, להצטדק, או להתנצח. בשביל לעשות את זה נדרשת עוצמה. להגיד כן, יחד עם כל זאת, אני מדברת/ רוקדת/ מציירת עכשיו. ואם אני מראה עצמי ככה, ואתם מסוגלים להרגיש אמפטיה, הערכה וחמלה כלפי אז בואו תתרככו גם כלפי עצמכם. זהו מעשה של נדיבות ששם את טובת הכלל מעל הצורך הפרטי שלי בלהיות, להיחשב או להיראות מושלמת כביכול.

ביטוי עצמי

כנות, אותנטיות, למצוא את הקול הייחודי שלי בעולם ואת המסר שרוצה לעבור דרכי. נשמע פשוט, אבל רובנו נתקעים בשלב הזה כמה עשרות שנים. לא מי הייתי רוצה להיות. לא מי שחשבתי שאני אמורה להיות. לא מי שדמיינתי שאני. זה דורש להסכים לראות עצמי בעיניים נקיות, נטולות מעורבות רגשית, ללא העדפות מקדימות. לדעת מי אני. מה היכולות שלי. מה החולשות. איזה כשרון יש לי. להשתמש בכל אלה. לנוע מתוך תחושת זכאיות. לא לזייף.

זה דורש אומץ רב.

שחרור תפקידים מתחלק לשניים:

  1. אין לי פה תפקיד מסוים, ללכת בדרך ולראות איזה תפקיד היא מזמנת לי. כשמגיע התפקיד והרגע ללבוש אותו כמו בגד ולזכור כל הזמן שיגיע הרגע לפשוט אותו. לא להיתפס לתפקיד או להגדיר עצמי דרכו. זה נכון לגבי תפקידים מולדים במשפחה, כמו לגבי תפקידים שלקחנו על עצמנו במהלך החיים מתוך ההתנסות. היתפסות בתפקיד גורמת צער רב שנובע מבלבול, איבוד הזהות, תחושה של חוסר משמעות בלעדיו. כשהתפקיד מסתיים (וכל תפקיד מסתיים, כי הכול זמני) לדוגמא- אמא כשהילדים יוצאים מהבית, אישה נשואה כשבעלה מת, איש עובד כשיוצא לפנסיה וכו.


  1. גם בתפקיד הבמאית או הכוריאוגרפית אני מסכימה לא להחליט, לא לדעת. תוך כדי תנועה לגלות את היצירה הנוכחית. בימוי שמתחלף בהובלה. כשאני מובילה התפקיד שלי הוא להיות פתוחה לכל האפשרויות להתבטא דרכי ולנווט בעדינות ורגישות לפי מצפן הלב. כך אני מוכנה לגלות ארצות חדשות מבלי לדעת מראש לאן אגיע ומה יחכה לי שם.

משחק-הנאה

לא לקחת עצמנו ברצינות מרובה מדי. להנות מהתהליך. להשתעשע. ללכת אחרי נטיות הלב מרגע לרגע בסקרנות.

כמו ילדה. ללא משקל רב, בקלילות, בדילוגים.

זה לא יהפוך את זה לפחות עמוק.

קבלה שלמה, הסכמה.

כמו ילד שאמא שלו מניחה אותו בארגז החול והוא משחק להנאתו. אין לו מושג מה קורה מחוץ לארגז באותו רגע. יכול להיות שהילד שם כחלק מתהליך של האמא, שרוצה לדבר עם החברה שלה בשקט על הספסל ליד. זה לא פוגם בהנאה שלו. אילו היה מכניס לעולמו את התוכן הזה, אולי לא היה מצליח לשחק כך.

הבנה שהמסגרת הנתונה היא הטובה ביותר, הנכונה עבורנו, על מנת להוציא מאתנו את החומרים. להתחבר לבחירה ממקום שמוכן להתנסות, שמבין שאין טוב ורע. יש מצבים שמובילים להתנסויות שונות. כל התנסות מוציאה מאתנו איכויות תנועה אחרות. יש איכויות שלעולם לא היינו מתוודעים אליהן ללא ההתנסות הייחודית הזו, שנובעת מהמסגרת שנכפתה עלינו.

לזכור שבאנו לכאן על מנת להנות, לשחק, להתפתח דרך החוויה של חומר.

זו מסיבה חד פעמית, הכי טובה ביקום. אין יותר טובה. זה הטופ. זכינו לקבל כרטיס כניסה. אז גם אם יש טרקים שאנחנו לא מתחברות אליהם, הם מעציבים או מעצבנים אותנו, אם לא נרקוד אותם עכשיו, פספסנו.

זו ה-מסיבה.

וזה ה-די ג'י של החיים.

לא תהיה עוד אחת. והיא נגמרת מהר.

כהרף עין.

דוגמאות למסגרות נתונות: מחלה, מצב כלכלי, אימהות, עבודה, קורונה. כל מה שאנחנו מרגישות שמגביל אותנו.

כל מצב שמביא אתו הגבלות.

כשאנחנו מתחילות להרגיש דחק, הכרח, אי נוחות, ירידה בשמחת חיים, חוסר רצון לשתף פעולה, או כל תחושה שמצמצמת אותנו, זה סימן ההיכר של מסגרת שזומנה אלינו.

זו הזדמנות לחוות את האינסוף.

פעמים רבות לאחר שאנו ממצות את אפשרויות התנועה במסגרת הנתונה עד לאינסוף, לעיתים היא נעלמת מעצמה.

אחרי שכבר לא אכפת לנו שהיא קיימת.

זהו, סיימה את תפקידה.

ואז המסגרת הבאה תגיע.

הזמנה אלוהית


קיבלת הזמנה לפגוש

את החבר.

אף אחד לא יכול לסרב להזמנה אלוהית.

זה מצמצם את כל האפשרויות שלנו

לשתיים בלבד:

אנו יכולים לבוא לאלוהים

לבושים לריקוד,

או

להינשא אל המחלקה של אלוהים

על אלונקה.


֍֍֍

כל תנועה

אני כמעט לא נותן למילה "לא" לחמוק

מתוך פי

כי זה כל כך ברור, נפשי,

שאלוהים קרא "כן! כן! כן!"

לכל תנועה מוארת ביקום.

∞∞∞

שאמס א-דין חאפז