דג במים

בכל בית שיש בו ילדים יש גם צבעים, דפים, דבק וחומרי יצירה. זה ברור שיצירה היא חלק מהפעילויות האפשריות. באותה המידה גם ברור שלא מכל ילדה שמציירת תצא פרידה קאלו הבאה. כל הורה או מחנך יודע שהתוצאה היא לא מה שחשובה אלא הדרך. ההנאה מליצור משהו יחד עם תהליך היצירה עצמו תורמים להתפתחות האישית ולצמיחה הפנימית.

אבל למצוא בבתים ערוצים ישירים ליצירה דרך הגוף, זה כבר נהיה נדיר.

לכן זה לא נגיש לרובנו ליצור דרך הגוף. אנחנו פחות מכירים את זה.

ככה, הגוף עצמו, נטו הוא חומר גולמי רב-תכליתי. איזה כלי מטורף!

מעבר לאפשרויות תנועה אינסופיות, יש קולות וצלילים שהוא יכול להפיק, מקצבים לייצר, הבעות פנים, מילים. חומרים וצבעים שאפשר למרוח, להלביש, לקשט, לשנות צורה.

הגוף הוא הכלי הראשוני שדרכו אנחנו מביעים את עצמנו. בתרבויות שבטיות יש מקום של כבוד ליצירה דרך גוף. כל אחד יכול לקום ולספר סיפור דרך תנועה, צליל, צורה. בתרבות שלנו כלי זה התמסמס, אפילו קצת התפספס. הוא תמיד אתנו, נכון, ויש סדנאות, חוגים, התפתחות ומודעות שעלתה ובכל זאת, ביותר בתים תמצאו את האפשרות להדביק, לפסל לצייר או לצבוע בין קווים, מאשר תפגשו את הנגישות ליצור דרך הגוף כשלעצמו.

אני מאוהבת בתהליכי יצירה דרך גוף. גופים. לא שבעה מזה. כל גוף. בכל גיל, מין, גיל, מצב, ויכולת. כל מה שקורה בסטודיו מ ר ת ק!

הסטודיו הוא הבד הלבן, הגוף הוא סט מכחולים והתנועות הן צבעים.

מבחינתי יצירה מהגוף היא כלי בסיסי שיכול וצריך להיות שמיש לכל אחד ואחת, מינקות ועד שיבה. עבורי היא כלי הכרחי לחיות בשפיות יחסית.

בסטודיו אני מרגישה כמו דג שהחזירו למים ויכול סוף סוף לחזור לנשום ולשחות. מחוצה לו, לא רק שמתקשה לנשום, גם רוב חיי נאבקתי ללכת.

כשהתחלתי לרקוד, לא ידעתי שמה שאני עושה נקרא כוריאוגרפיה, קראתי לזה: מחברת תנועות. לא ידעתי שמה שאני עושה נקרא ליצור. קראתי לזה: בונה הופעה. תהליך היצירה לקח אותי למחוזות שלא הכרתי, הוא שינה אותי, קילף אותי וגיבש אותי. זה לא היה קל, לעיתים זה היה סיוט.

במובנים מסוימים צמחתי מהרחוב והתגלגלתי במקריות ומתוך תמימות ובורות לבמה. לכן, בתחילת דרכי, חוסר בטחון כרך צעדיי וחוסר אמון הכשיל את רגליי.

עם הזמן, הבנתי שככל שאני מתנגדת לשינוי שיצירה מביאה איתה, לרצון היצירה עצמה, כך זה נהיה קשה יותר, נוצרת תקיעות. יש רעיונות שאני תפוסה עליהם כי הם מזינים רעיון גדול יותר שאני מחזיקה לגבי עצמי, ויש רעיונות שמלבלבים מתוך היצירה עצמה ודורשים ממני אומץ וכנות להגשים אותם. לזהות שיש הסטה ולדעת להבחין ביניהם, זה מפתח לדלת קסמים שמובילה לנביעה אינסופית.

כשאני מקשיבה לרצונה, אז היצירה קולחת, בגוף יש מעין זמזום הנובע מעצמו, ושטף זורם בפשטות, דבר מוביל לדבר ולפתע אפשר להבחין בהגיון פנימי מעודן ולשכבות של משמעויות שלעולם לא הייתי מגיעה אליהם בכוח שכלי.

היום כשיצירה באה, אני נותנת לה להוביל אותי אל הלא נודע. אני מקבלת אותה כמאסטרית שלי ומתמסרת אליה.

וכן! אם היא תגיד לי לקפוץ מהגג, אני אקפוץ. כי אני בוטחת בה ויודעת שהיא כאן בשביל לשרת אותי. וכמו כל מאסטרית-אמת, היא תיקח אותי למקומות נפלאים שלא ידעתי על קיומם.